"שלום, זו דליה מדברת" - ברגע שאני שומע את המשפט הזה בטלפון
יש פעולה אחת שעלי לעשות: לגרור כסא מאיזשהו מקום, ולהתיישב;
כי שיחה עם דליה כהן לא תארך פחות משעה-שעה וחצי.
אבל זו שעה שחולפת ביעף, שרוצים ממנה עוד.
לא שיחה שכבר מעוררת עצבנות וחרדה מהזמן שמתבזבז:
לא - זו שעה שבשבילי היא תמיד עונג אינטלקטואלי,
אתגר למחשבה, שיפור ברמת הביטוי;
ותמיד תובנות חדשות, רעיונות עליהם לא חשבתי קודם.
וגם קצת ביטול עצמי על אפסיות הידע שלי ,
וכמה עוד יש לי ללמוד בחיים האלה.
וגם קצת קנאה - בדליה, שהיא חסרת פשרות בהתכוונות אל המקומות העמוקים ביותר, וברצינות בהתייחסותה לכול.
"אני לא רוצה להכנס לזה": משפט שחוזר על עצמו ומעיד שהשיחה,
שלפי הסטנדרטים שלי היא מעמיקה מאין כמוה,
אינה אלא טיול על קצה קרחון מבחינתה של דליה.
הוא מתסכל, אבל מעורר סקרנות:
להבין את עומקם של הדברים, ולנסות, כמוה, לקשור בין תופעות שונות.
והכי חשוב: תמיד צוחקים לאורך השיחה הזאת.
ואם יש הומור, ובשפע שכזה - האם נחוץ עוד דבר מה בחיים?
כן. בריאות. אז הבריאי במהרה, יומולדת שמח,
ואני מרים כוסית לעוד שיחות שעה-שעה וחצי רבות כאלה.
נעם בן זאב