המתח והגשר - דליה
את הכרותי עם הבגטלות של ברטוק עשיתי דרך דליה כאשר היא השמיעה אותן לסטודנטים למחול באקדמיה.
הבגטלה הראשונה עם שני הקולות המתנועעים בשני סולמות שונים שבתה את ליבי מיד, וחיברה אותי לאחת מחוויות המפתח שמלוות אותי עד היום.
בשעור הפסנתר הראשון שלי כתב לי אברהם דאוס במחברת התוים משפט בשני המפתחות (סול ופה) וביקש ממני לקרוא את שתי הידים באותה עת. חשבתי שראשי יבקע לשנים, וכשהצלחתי להיות בשני המקומות האלה באותו זמן, החוויה היתה ענקית. אותה חויה חזרה מאוחר יותר עם נגינת האינונציות של באך.
אך ההכרות עם הבגטלות של ברטוק עשתה צדק למוסיקה של היום, לעולם הכרומטי של עכשיו. לסיכסוכים שקיימים זה לצד זה ומבקשים לחיות ביחד מבלי שאחד יבקש לגבור על השני.
מהקואורדינציה המופלאה של המוסיקה של באך במאה השמונה עשרה, למוסיקה של המאה העשרים. מעולם שהסדר בו כה מופלא וברור, לעולם כרומטי, קרוע ופצוע של עכשיו.
הרצון לחבק את העולם באופנים רבים, הסקרנות להכיר תרבויות אחרות ומה עושים יוצרים היום. ובעקר התשוקה לתבונה שיש בה יופי כפי שיש יופי בחוויה, כולם מגדילים את פליאתנו מהרוח האנושית שמיצרת כל כך הרבה בטויים שונים וזרים.
העבודה עם אומנות ביצירת כלים לחוויה, ובחיפוש אחר התבונה שביצירה, מכוונים אותנו לגשר, לאדם, שסודותו נסתרים אף מהיוצר עצמו.
המתח בין היד האחת לשניה, בין הסולם האחד לשני, בין עבר להווה, בין התבניות הלאטרלית לרדיאליות, בין היוצר והיצירה, המתח הזה יוצר את הגשר. ואילו הסוד נשאר אצל דליה.
עמוס חץ
ברלין 22.6.2011
