מיכאיל מרון(ד"ר מיכאל מארון) כעת ראש המחלקה למוסיקה ערבית (המחלקה למוסיקה מזרחית) באקדמיה למוסיקה.
בשם עמיתיי להוראה ולמחקר, הבוגרים והסטודנטים במחלקה למוסיקה ערבית באקדמיה, ובשמי – הרשו לי לומר כמה מלים לזכרה של פרופ' דליה כהן, זיכרונה לברכה.

דליה הייתה אחת מחלוצות המחקר בישראל בתחום המוסיקה הערבית. בשנת 1967 הגישה את עבודת הדוקטורט שלה שעסקה במוסיקה הדתית של העדות הערביות-נוצריות בישראל, ובעשורים הבאים המשיכה בחקר של מגוון סוגיות במוסיקה הערבית, בכתיבת ספרים ובפרסום מאמרים בכתבי-עת אקדמיים מובילים. כל אלה שפכו אור רב על היבטים שונים הנוגעים לדרכי ניתוח והוראה של המוסיקה הערבית.
דליה לא הסתפקה במחקר ובהוראה בלבד. בהיעדר מסגרת אקדמית בארץ להוראה ולחקר המוסיקה הערבית היא הקימה את המחלקה למוסיקה מזרחית באקדמיה בירושלים, שהייתה הראשונה מסוגה בישראל. בשבע-עשרה שנות קיומה העמידה המחלקה עשרות מוסיקאים, בהם נגנים, זמרים ומְבצעים המנגנים כסולנים או בהרכבים שונים בארץ ומחוצה לה, וחוקרים ומורים הפועלים בבתי-הספר, באקדמיה למוסיקה ובמוסדות אחרים להשכלה גבוהה.
לא יהיה זה מוגזם לומר, כי אלמלא דליה ועבודתה רבת-השנים - המחקר, ההוראה והעשייה בתחום המוסיקה הערבית לא היו משגשגים כפי שהם כיום, ואפשר גם כי המחלקה שאני עומד בראשה כלל לא הייתה קיימת.
עיסוקה המעמיק והממושך של דליה בתרבות המוסיקה הערבית יצר אצלה חיבור גם לחברה הערבית בארץ. המחקר וההוראה זימנו לה מפגשים אישיים עם יוצרים, מבצעים חוקרים וסטודנטים ערביים, ובהם ד"ר תייסיר אליאס ואני שהדריכה בכתיבת עבודת הדוקטורט.
דליה דגלה בשיתוף-פעולה בין יהודים וערבים ובכל מאודה האמינה כי הנגינה והיצירה המשותפים הינם אמצעי ראשון במעלה לחיבור בין שתי האוכלוסיות ולהמשך עשייה משותפת החורגת מתחום המוסיקה.

זכיתי להיות במחיצת דליה בחמש השנים האחרונות לחייה, במהלכן הדריכה אותי בכתיבת עבודת הדוקטורט שלי. הדבר לא היה מובן מאליו, שכן היא לא נמנתה על סגל ההוראה באוניברסיטת בר-אילן שבמסגרתה נכתבה עבודת הדוקטורט. אף על פי כן, רציתי בכל מאודי כי דווקא הגדולה מכולם תהיה זו שתנחה אותי, ולשמחתי הרבה היא נענתה בחיוב לפנייתה של אוניברסיטת בר-אילן לשמש כמנחה שלי. לימים התברר לי כי את כל עבודת ההנחיה שלה עשתה בהתנדבות, ללא שכר.
לאורך כל כתיבת העבודה דליה עמדה לימיני. היא העמידה לרשותי את מלוא העזרה, כולל סיוע בעריכה לשונית ומציאת סטטיסטיקאי מתאים לעיבוד הנתונים. לצד זה היא גם סיפקה לי תמיכה נפשית מלאה, בפרט כאשר חוויתי מצבי-לחץ ומשברים ושהביאו אותי לשקול להפסיק את התהליך. בכל פעם – לא הייתה זו פעם אחת, וגם לא פעמים – בה אמרתי לה כי אני פורש, היא הזדעקה: "השתגעת?! אתה כבר לקראת הסוף!!". היה לה חשוב שאסיים את עבודת הדוקטורט: "זה חשוב לעתיד שלך כמוסיקאי, וזה חשוב למחלקה". היא פשוט התעקשה ובשום אופן לא ויתרה, גם כשמצבה הבריאותי הלך והתדרדר. אין ספק, כי ללא עזרתה, תמיכתה ועקשנותה, לא הייתי מסיים את עבודת הדוקטורט שלנו ולא היינו זוכים – היא ואני – לברך על המוגמר.
במהלך עבודתנו המשותפת זכיתי להתוודע גם לאישיותה יוצאת-הדופן של דליה, שהביטוי העיקרי שלה היה יחסה האישי והאנושי לתלמידיה ולעמיתיה. היא לא התבצרה בעמדת ה"מורה" או ה"מרצה", והאינטראקציות שלה – ואין זה משנה עם מי – התאפיינו ביחס של אדם לאדם. באחת השיחות בינינו, שיתפה אותי בתפישת עולמה: "תשמע, בני אדם הם שונים. כל אחד הוא עולם ומלואו וצריך לקבל אותם כל אחד כמו שהוא".
היא דאגה לכל תלמידיה ועמיתיה ותמיד הייתה שם כדי לעזור. כשסטודנט או מורה נתקל בבעיה היא לא היססה לפנות לדרגים השונים בניסיון לפתור את הדברים על הצד הטוב ביותר.
דליה הרבתה לפרגן לכולנו – תלמידיה ועמיתיה – ובכל הזדמנות אפשרית החמיאה ועודדה. היא עשתה כמיטב יכולתה להשתתף בקונצרטים של תלמידה ועמיתיה במסגרת המחלקה ובמסגרות אחרות. אשתף אתכם בדוגמא אישית אחת. בשלב כלשהו של עבודתנו המשותפת שודרה בטלוויזיה הסדרה "אלף לחן ולחן" העוסקת במוסיקה הערבית, בהשתתפותי. בעשרת השבועות בהן שודרה הסדרה, מדי יום ו' בתום השידור, התקשרה אלי דליה בכדי להחמיא ולפרגן, וגם בכדי לדון בנושאים שנדונו בפרק שזה עתה שודר.
פינה חמה בלִבה הייתה שמורה למרצים ולתלמידים מן המגזר הערבי. הקשר שלה איתם היה יוצא דופן, והם ראו בה את הכתובת הטבעית לכל עזרה וסיוע לו הזדקקו.
במהלך חמש השנים במחיצתה של דליה נוכחתי בַהתדרדרות המתמדת במצבה הבריאותי. בכמה הזדמנויות שאלתי אותה אם ההנחיה אינה קשה לה מדי והאם אולי תעדיף שנפסיק, אך היא גמרה אומר להשלים את המלאכה עד תומה. לא פעם תהיתי, כיצד היא מסוגלת להמשיך ולהנחות במצב כזה. והיא תמיד הייתה אומרת: "אני מסוגלת לעשות את ההפרדה בין גוף ונפש". נוכחתי, אפוא, כי העיסוק במוסיקה היה מבחינתה סוג של "חמצן" שנתן לה את הכוח להמשיך.
לפני כשנה, כשהתמניתי לתפקיד ראש המחלקה למוסיקה מזרחית באקדמיה, היא התקשרה לברך אותי, ואמרה: "אני מבקשת ממך שתעזור לתלמידים כמה שאתה יכול". כל כך היה לה חשוב שהמחלקה תמשיך לתפקד, לשגשג, לגדול ולהתרחב, ושתינתן האפשרות לכל התלמידים שרצו ללמוד מוסיקה ערבית.
אהבתה של דליה למוסיקה הערבית ואמונתה בשיתוף פעולה בין יהודים וערבים סיפקו את ההשראה לקטעים המוסיקליים שבחרנו לבצע לזכרה העקב בהרכב משותף של מוסיקאים יהודים וערבים המנגנים בכלי-נגינה ערביים לצד כלים מערביים.
אני תקווה, כי בְהמשך עשייתנו המוסיקלית והמחקרית נמשיך להגשים את חזונה של דליה זיכרונה לברכה.