בס"ד

מלים אחדות לזכרה של דליה

מתוך המכלול העצום של זכרונות מארבעים שנה של קשר עם דליה, עולה בי עכשו משום מה זכרון אחד, לא מהותי לכאורה:

דליה באה אתנו ביוזמתה למשרד הפנים כדי לעשות את הבלתי אפשרי ולחלץ משם דרכון לאשתי בתוך יום אחד. היא עומדת מול קיר ביורוקרטי אטום וקשיח – ולא נסוגה אפילו כשאנחנו כבר מוותרים. היא מוכנה להיראות מוזרה, נלעגת, לא מובנה – ובלבד שתעמוד לימין ידידיה, ולימין מה שהיא מאמינה בו: 'החוקים קיימים למען אנשים, ולא להפך'... וחומתו של משרד הפנים אכן מתמוטטת כנגדה: הדרכון מוכן למחרת היום..

דליה – מורה, ידידה, מוסיקאית מחוננת, חוקרת מעמיקה... ובתוך כל זה: חיה חיים של מסירות נפש. מסירות גמורה לתלמידיה, לאנשים בצרה - מוכּרים ולא מוכרים, לחלש ולנרדף; מסירות לאמת, לעבודתה המגוונת, לצליליו של באך שהיא מפליאה לנגן.

אכן נקודת הדמיון שקשרה כל כך את דליה למשוררת זלדה היא היחס לחלש, החמלה, הקבלה המלאה של אדם גם במעידתו, תהא אשר תהא.

אדם הולך לבית עולמו. ומשאיר לנותרים אחריו לימוד, לימוד היוצא מעצם חייו. הלימוד הזה – הוא הנחמה הגדולה, ומבחינתי מה שהשאירה לי דליה הוא דוגמה של חיים ללא תדמית. ללא עשיית רושם. ללא ריצוי. חיים של בקשת-אמת צרופה, של חיפוש בלתי נלאה אחר היסודות שמאחורי שלל התופעות, ומעבר לזה, שוב – חיים של מסירות נפש.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים

רובי קסל