מרבו

נפתלי וגנר   - לזכרה של דליה .

כל אימת שעולֶה במחשבה זכרה של דליה - אישיותה ומפעלותיה – הוא מלוּוה בתחושה של ריבוי. הריבוי משתקף הן בספקטרום העיסוקים והמעורבויות של דליה, בקשת ההיכרויות שלה ובהיקפו של המרחב הבין-אישי שסבב אותה, באופן שבו דגלה בסובלנות אינסופית ובמיוחד - במגוון הנושאים והתחומים שעניינו אותה. את האמירה "מה רבו מעשיך ה'". שמעתי לא פעם מפיה, והוא כלול אצלי בלקסיקון של פסוקי המוטו הדלייתיים, במחיצתם של "הגם והגם", "הציפור והעץ" "מתח והרפיה" ו"את זאת כבר מצינו אצל אדוננו באך".

מקורו של ה"מה רבו" הוא פסוק כד' מתוך מזמור קד' בתהילים. מסתבר שגם את הפסוקים הבאים בעקבותיו אפשר לקרוא ולפרש באורח אלגורי וברוח דליה וזאת אנסה לעשות עכשיו באוזניכם, החל בפסוק כד' עצמו:

כדמה רבו מעשיך יהוה כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך

דליה ציטטה את "מה רבו" בהקשרים שונים, אבל בעיקר בהקשר של ריבוי התופעות המוזיקליות בעולמנו – במרחב הגיאוגראפי ועל ציר הזמן ההיסטורי. במקביל היא ציטטה לא פעם עיקרון-על קוגניטיבי, המתקשר לתורת האינפורמאציה, אשר משתמע ממנו שראוי לצמצם את מספר יחידות המידע, בגוף-ידע נתון, ע"י התוויית קשרים וזיקות ביניהן. באופן זה, במקום מבחר כאוטי של תופעות לאינספור אנו מקבלים מספר מצומצם של "עסקות חבילה". לדוגמה – קפיצה, מרווח דיסוננטי וסינקופה הם לכאורה תופעות בלתי תלויות מתחומים שונים (מלודיה, קונטרפונקט ומקצב) אבל כולם מהווים גורמי עירור המחייבים שיכוך ופיתרון, כשאופני השיכוך והפיתרון מהווים כשהם לעצמם עסקת חווילה. או לדוגמה: הפרדה בין יחידות מוזיקליות + בינאריות + כיווניות ברורה + תיאום הולכים יחדיו כשם שטשטוש גבולות בין יחידות מוזיקליות + שימוש מתמיד במגוון רחב של דרגות הרמוניות + כיווניות מותחת ליעד בלתי צפוי + אי-תיאום בין המרכיבים המוזיקליים, גם הם הולכים יד-ביד.

ובאותו עניין גם פסוקכהזה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות.אלא שמרוב דגים אנו עלולים לאבד את הים ודליה התעניינה הן בדגים, הן בים. החיות הקטנות והגדולות עשויות לרמז על דמיון וקשר בין תופעות המתגלות ברמות שונות של המבנה המוזיקלי ומתגלמות בו בסדרי גודל שונים. דליה אמנם לא הייתה שנקריסטית מוצהרת אבל הרבתה לדבר על המקרו והמיקרו ועל יחסי הגומלין השוררים ביניהם.

פסוק כושם אניות יהלכון; לויתן זה יצרת לשחק בו. האניות מובילות אותנו לארצות הים, על מגוון תרבויותיהן המוזיקליות, ועם יורדי הים נמנים החוקרים, ביניהם מוזיקולוגים, המקליטים ורושמים ומתעדים וחוקרים את כל המוזיקות הללו. החוקר המתעמק בתרבות מוזיקלית זרה נוטה לבדל אותה מן האחרות ולראות הייחוד שבה. דליה, שהפליגה גם היא על אחת הספינות הללו, לא השתקעה בתרבות מוזיקלית אחת, אלא סבבה את האוקיאנוס כולו, בחיפוש מתמיד אחר האחדות שמעבר לשוני. היא לא הסתפקה בניסיון להפריד את האוניברסאלי מהתרבותי. עיקר המאמץ המחשבתי שלה היה להסביר כיצד התרבותי נשען על המסד האוניברסאלי. יתר על כן, היא תרה אחר העקרונות הקוגניטיביים הכלליים שמהם נגזרים העקרונות המוזיקליים כפי שהם מתגלים באבני הבנייה המוזיקליות של תרבות זו או אחרת. ובניסוח אחר – מהן הסכמות הטבעיות הניצבות מאחורי הסכמות הנלמדות.

הפסוקים הבאים עשויים להתפרש על דרך עקרונותיה של דליה בחינוך מוזיקלי:

כזכלם אליך ישברון לתת אכלם בעתוובמילים אחרות - למֵד כל דבר בעתו, כאשר תודעתו של התלמיד תבשיל דיה כדי לקלוט את הסוגיה שברצונך להקנות. אם תעשה כן "רבים אליך ישברון", כלומר ינהרו אל-פתחך לשבור בר, כלומר לשבוע דעת. כחתתן להם יִלקֹטוּן; תפתח ידך ישׂבּעוּן טוב, כלומר, היה נדיב בחוכמתך ובידיעותיך. הנח לכל אחד מתלמידיך ללקט, מתוך השפע הרעיוני שתפרושׂ לפניו, את מה שמתאים לו ונראה לו חיוני ורלוונטי לבניית עולמו המושגי או המעשי. האחד ימצא בדבריך כלי עזר לעריכת מחקר משלו והשני ימצא בהם מקור השראה לעבודתו היצירתית והשלישי סתם יעשיר את עולמו האינטלקטואלי. אולי זה נראה קצת מנוגד לעיקרון המגביל והפטרוני-משהו של "לתת אכלם בעתו", אך לפי דליה אי-אפשר לחמוק מסתירות.

כטתסתיר פניך יבהלון; תֹסֶף רוחם יגועון ואל עפרם ישובוןלתְּשַלַח רוחך יבַּרֵאוּן ותחדש פני אדמה דליה ניחנה בחוש ביקורת מפותח ביותר, אך עם זאת היטיבה לדעת שביקורת שלילית עלולה להיות בלתי קונסטרוקטיבית ואפילו קטלנית. אתה עלול להוציא לתלמיד או עמית את הרוח ממפרשיו ע"י פסילה בוטה של רעיונותיו ולהביאו לידי שיתוק יצירתי. היה זהיר בביקורתך. תקן וכוון והדְרך מבלי להפיל חללים.

ולמקרה שאתם סבורים שפירוש הפסוקים דלעיל, כאלגוריה על דרכה של דליה בנתיבי המוזיקה ובחינוך המוזיקלי, הוא מרחיק לכת מידיי, הבה נקפוץ לפסוקים לג ולד המסיימים חטיבה זו במזמור בקדנצה מוזיקלית מובהקת: לגאשירה ליהוה בחיי; אזמרה לאלֹהי בעודי לדיערב עליו שיחי אנכי אשמח ביהוה. חדוות השירה והשיח, החוויה וההתבוננות, הצליל והמילה, המוזיקלי והפרוזודי, העשייה (אם בכתיבה, אם בביצוע ואם באלתור) והחשיבה, העיון, המחקר והדיון, דרים בפסוקים אלה במחיצה אחת ומיטיבים לשקף את תפיסותיה של דליה. לשיר, לזמר, להשיח ולשמוח בה', משמעם שההישג האמנותי והאינטלקטואלי הוא לשם שמים, כלומר, הוא איננו קרדום לחפור בו אלא תורה לשמה.

ועכשיו הצד השני של המטבע:

לא מעט דובר על ריבוי התופעות המוזיקליות שדליה התייחסה אליהן בכתביה ובהוראתה, אך מעט מאוד דובר באותן מוזיקות שכמעט התעלמה מקיומן: המוזיקה הפופולארית המערבית והגלובאלית, הרוק והג'ז. תלמידיה ניסו לעיתים קרובות לעניין אותה במוזיקות אלו שהיו קרובות לליבם. היא כמובן הייתה קשובה להם, אך כמעט ולא שינתה את מהלכיה בעקבות זאת. לאחרונה, בימי האבל, ובעקבות שיחה קצרה עם בניה, הרן ויובל, נתתי את דעתי על השאלה מדוע הפקיעה דליה תחומי מוזיקה נפוצים אלה, שהקיפו אותה מכל עבר, מכלל המוזיקות שכתבה עליהן, נתחה אותן והתייחסה אליהן.

ברור היה לי שדחייה זו שלה איננה נובעת סתם מחוסר עניין. נכון הדבר שדליה, שאהבה מורכבות, גלתה עניין בעיקר במוזיקה אמנותית, בין אם מערבית ובין אם הודית, ערבית או יפנית, אך גם ממוזיקה עממית לא התנזרה ועדות לכך ניתן למצוא במחקרה המונומנטאלי, יחד עם רות כץ, על השירה העממית הערבית הפלסטינית. גם כאן ניתן היה לאתר מורכבות: אם היא נעדרת ברמת השיר הבודד הרי שהיא מצויה בהתנהגותו של הרפרטואר כולו, התנהגות הנשלטת ע"י חוקיות סמויה שיש לחשוף אותה (כמו למשל חוקי האינטונאציה שנתגלו בעזרת בדיקות מלוגראפיות מתוחכמות). כמו כן, לא נעלם מעיניה של דליה שהג'ז הוא עולם עתיר מורכבויות. בדומה לכך, ברור היה לי שהדחייה איננה נובעת מאיזושהי אנרציה של חוסר היכרות. דליה השקיעה מאמצים רבים להתוודע אל מוזיקות שמעולם לא נחשפה אליהן בצעירותה, כמו מוזיקה טיבטית, קוריאנית או אפריקנית.

להערכתי הדחייה נבעה מקרקע הגידול הספרטני של השיר הישראלי, שפניו אמורות להיות נשואות לפאתי מזרח קדימה. התרבות המוזיקלית הפופולארית ובמיוחד האנגלו-סַקסית הייתה בבחינת איום על הפולקלור המקומי המתהווה והסטתו מהכיוון שהועידו לו יהודה שרת, עמנואל זמיר, מתיתיהו שלם ואחרים. אני מניח שהזרעים לדחייה זו נזרעו עוד בצעירותה של דליה, כאשר הקיבוץ בידל את עצמו מהתרבות העירונית כשם שספרטה בדלה את עצמה מאתונה. התרבות התל-אביבית החלה לאמץ תרבות פופולארית מערבית כבר בשנות היישוב. באופן פרדוקסאלי, דליה האוניברסאלית הייתה במובנים מסוימים מאוד לוקאלית, ועם כל הסובלנות לקשת הדעות הרחבה לא יכלה לשאת ביקורות גורפות על הקיבוץ כאוטופיה. היא דגלה אמנם בחוסר סובלנות בלתי מתפשרת לחוסר סובלנות, אבל לעתים הרחיבה את חלותה של חוסר-הסובלנות שמן הראוי לגלות כלפיה חוסר-סובלנות...

אני מצטט עכשיו מתוך דברי המשורר יעקוב אורלנד, כפי שהם מובאים בעבודת הדוקטור של אבי בר-איתן. אורלנד לא היה קיבוצניק ומשום כך אולי הוא מסייג את העוינות שלו כלפי ההשפעות של הפופולאריזם המערבי:

:

'לא רק אני, כל ידידי ובני דורי לא סבלו את הפזמונאות הסלונית, גם לא את המקצבים. זה לא תאם אז את הרוח הכללית של הארצישראליות, של החלוציות, של בנין מדינה חדשה...הפזמונים הסלוניים נחשבו למשהו שמחוץ לגדר...נכון שכולנו חיברנו פזמונים, והיו גם קברטים סטיריים כמו המטאטא, וה-לי לה לו, אבל הם התייחסו לבעיות הזמן בעוד שהרומבות והפוקסטרוטים עסקו בחיי השעה...אני זוכר שקראנו לפזמונים האלה בבוז, שירי רחוב הירקון...נו, בדיעבד...היו שירים משני הסוגים, מסתבר שלשניהם היה מקום'

נראה לי, שהסלידה מהשפעות זרות קלוקלות נצרבה עמוקות בתודעתה של דליה, וגם אם האידיאולוגיה שעמדה מאחורי סלידה זו נחלשה, הרי שכבר הטביעה את חותמה בטעמה של דליה באופן בלתי הפיך. כשם שרחשה הערכה למוזיקה העברית הייחודית, כפי שהלכה והתהוותה כאן, שאותה גם נגנה בחגי המשק ובסדר-הפסח-הקיבוצי בעין-חרוד, ואותה גם חקרה יחד עם רות, כך העריכה את המסורות המוזיקליות האותנטיות לכאורה, במקומות אחרים בעולם החוץ-מערבי. כשם שלא האירה פנים להשפעתה המזיקה של המוזיקה הפופולארית המערבית על השיר הישראלי, כך לא שבעה נחת מההשטחה של מסורות מקומיות בעולם הרחב ע"י הגלובאליזם המוזיקלי. החזון של עולם שלם, לבוש בג'ינס ורוקע ומתנועע כלולב, לצליליו ומהלומותיו של רית'ם סקשן עולמי אחיד, חזון זה נראה בעיניה משעמם למדיי.

אם דליה הייתה יושבת כאן עמנו עכשיו הייתי שואל אותה האם הלוקאלי והאוניברסאלי הם ניגודי קצוות או ניגודים משלימים. בהעדרה אנסה לענות על שאלה זו במקומה: בעוד שהגלובאלי והלוקאלי הם ניגודי קצוות, הרי שהלוקאלי והאונברסאלי הם ניגודים משלימים: בשלב הראשון הם מפריעים זה לזה. כלומר, אם אתה אמון על תרבות מוזיקלית אחת קשה לך להאזין לאחרות. בשלב השני, לאחר שסיגלת לעצמך את הסכמות הנלמדות של תרבות זרה הרי שאתה יכול למצוא עניין בריבוי. אתה יכול לערוך השוואות מושכלות בין המוזיקה שגדלת עליה למוזיקה שלימדת את עצמך להאזין לה, ולהבין טוב יותר את שפת האם המוזיקלית שלך לאור המוזיקה האחרת. בשלב המתקדם ביותר, כאשר אתה מסגל לעצמך את היכולת להכיר ולהבין מדגם רחב של תרבויות מוזיקליות שונות, כפי שעשתה דליה, הרי שאתה יכול להשיג בתודעתך את היסוד האוניברסאלי הגלום בכל אחת מהמוזיקות הלוקאליות. אוניברסאליות, במובן הדלייתי, היא אפוא המצע הקוגניטיבי הטבעי, הכלל אנושי, שמאפשר להצמיח ולהוציא אל הפועל את שלל התופעות התרבותיות המקומיות, ועל כן מן ראוי לסיים כפי שהתחלנו, ב"מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית" וחוזר חלילה...

כד  מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה--    כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ;
מָלְאָה הָאָרֶץ,    קִנְיָנֶךָ.
כה  זֶה, הַיָּם גָּדוֹל--    וּרְחַב יָדָיִם:
שָׁם-רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר;    חַיּוֹת קְטַנּוֹת, עִם-גְּדֹלוֹת.
כו  שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן;    לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
כז  כֻּלָּם, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן--    לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
כח  תִּתֵּן לָהֶם, יִלְקֹטוּן;    תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
כט  תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ,    יִבָּהֵלוּן:
תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן;    וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

ל  תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ, יִבָּרֵאוּן;    וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה.
לא  יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם;    יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו.

לב  הַמַּבִּיט לָאָרֶץ, וַתִּרְעָד;    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
לג  אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי;    אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
לד  יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי;    אָנֹכִי, אֶשְׂמַח בַּיהוָה.