מנחם צור

דברים לדליה

הכרתי את דליה בהיותי סטודנט באקדמיה 1966 דליה נתנה לכתתי , כתת יצחק סדאי (אורי סגל , בת שבע רובינשטיין, איתן אביצור רות אפל ) רק כמה שיעורים בפיתוח שמיעה. היתה זו חוויה לימודית באוירה נינוחה שבה לא מפחדים לשיר ולטעות או לזייף. בגללה גיבשתי דעה שמורה טוב הוא קודם כל "אוהב אדם", אח"כ באים כישורי הוראה, הכשרונות והידע.   מאז זכיתי להיות קולגה של דליה וידיד שלה. אתה ועם נפתלי כתבנו את ספר ההרמוניה ליד המקלדת ואתה נהלתי שיחות אין ספור אל תוך הלילה מדי שבוע. ידענו תמיד במה רצינו לפתוח בשיחה אבל לא שיערנו מעולם לאן זה יתגלגל, בסגנון גלישה אינטרנטית עם הרבה חוליות בשרשרת שלכל נושא בה יש תת-נושאים ובסוף הכל מתחבר להבנת עקרונות שכלם מכילים פוטנציאל של חוויה רגשית, התבוננות עומק והתבוננות על עצמינו בשעת ההתבוננות. כדברי המשורר ישראל אלירז: "תמיד חשבתי שלראות באמת יכול רק מי שאינו חדל להביט, בהביטו הוא רואה את עצמו מביט בהתבוננותו".

בהשראתה חיפוש העקרונות הפך לחלק מחיי היצירתיים. בגללה הפרטיטורות שלי נראות כמו דף גמרא עם רשי ותוספות - מלאים בשוליו בהסברים והערות של התבוננות עצמית על הנסיבות שהביאו אותי לכתוב בצורה ספונטנית את שכתבתי. עם ההשראה הספונטנית בא הבזק מידי של נסיון להבין את האינטואיציה של עצמי ולרדת לשרשי החוקיות האקוסטית שהשתלטה על ההשראה שלי. אולי הייתי מגיע לזה גם ללא דליה אבל אני יודע שהיא שתלה את הצורך להבין שרשי היצירתיות והחוויה בהכרה. עדיין האינטויאציה שולטת ביצירתיות שלי אבל יש לה כלב שמירה דלייתי שממסקנותיו ניתן להוליד המשכיות יצירתית בעלת מטרה, כשברקע- חיפוש אחר עקרונות.

היו לי מורים דגולים בחו"ל: קרל שכטר באנליזה שנקרית ומריו דוידובסקי בקומפוזיציה. ריבוי הקשרים של שכטר ו"פרוק והרכבה" של חמרים קומפוזיטוריים של מריו תמיד החזירו אותי למסלולים של דליה בהצביעם על ריבוי קשרים. בכל שעסקתי שמעתי ברקע את דליה אומרת " גם-וגם" או " מה רבו מעשיך אדוני". ואני, כמו האמרה החסידית "לכל מקום שאני נוסע לירושלים אני נוסע" או כדברי אומות העולם " כל הדרכים מובילות לרומא" מוצא עצמי מיישם עקרונות דליתיים בכל צעד ושעל. זכיתי / זכינו שדליה הינה חלק מחיי/חיינו. בקריירת ההוראה הארוכה שלי בארץ

ובחו"ל עשרות רבות של סטודנטים שלי קבלו מנה גדושה של חכמת מורי ולדליה מקום כבוד בתוכם אף שהיתה בעיקר קולגה וחברה.

אסיים בסיפור קטן. היו ביני ובין דליה הרבה ויכוחים ולעיתים אי-הסכמות על עקרונות. הויכוחים עלו לעיתים לטונים גבוהים , אחד כזה היה בעניין הקשר בין צורה ואופרציית הניגוד במוסיקה. "אבל מנחם" (היחידה שקראה לי כך), היתה מפסיקה את דברי..אויש "אבל מנחם".. אחרי שניסחתי במאמר שלי את "התיאוריה של הקומפוזיציה" מאמר המיישם את הסכמות הטבעיות של דליה בדרך הבנתי שלי את תהליכי הכתיבה הויכוחים גברו.

היתה אי הסכמה קולנית כזאת ("אבל מנחם") במשך שנה. באחד מהשבתונים בניו-יורק כתבתי יצירה המוקדשת לדליה (רביעיה לפסנתר ושלישית מיתרים, שיחות #9). בתקופה זו שוחחתי אתה על ההקדשה שלי "לדליה" בכותרת היצירה שיונקת מרעיונותיה בהכרה (בסוגריים אומר שכל היצירות האחרות יונקות מרעיונותיה בתת-הכרה). בהקשר זה של ההקדשה היא ידעה את מספר הסלולרי שלי באמריקה. יום אחד, אני נוסע במכונית מניו-יורק לבוסטון ופתאום צלצול מן הארץ דליה על הקו. "מנחם, רציתי לומר לך בעניין הויכוח שלנו על אופרציית הקונטרסט בקומפוזיציה, שלו התנגדתי כל כך. "אתה צודק , נפל לי האסימון." התרגשתי מאוד , לשמחתי אשתי נהגה ואני הייתי חופשי להמשיך ולדבר. מאז מתקה לי ההכרה שלא רק אני חושב עליה כל הזמן אלא- גם היא עלי, לפעמים.

לסיום - שיר על חווית הלימוד הבלתי פוסקת , הדלייתית שהיטיב לבטא המשורר ישראל אלירז "אדם רואה".

אדם רואה

אָדָם רואֶהוּפִתְאום הוּא נוכָח

לָדַעַת שֶהוּא רואֶה

ומִתְבָּרֵר לו שֶכְּבָר זְמַן מָה

הוּא עומֵד וְרואֶה

וְכָל מַה שֶּהוּא רואֶה חַיָּב

לְהֵרָאות מֵחָדָש

יָבוא מַה שֶּיָּבוא