הצליל האחר: שיחה עם פרופ' דליה כהן, מחוקרות המוסיקה החשובות בישראל

מהי מוסיקה, האם מהותה חברתית או אמנותית ומה ההבדלים בין המוסיקה המזרחית למערבית? שיחה עם פרופ' דליה כהן, שלראשונה זה 70 שנה לא ליוותה בנגינתה את סדר הפסח בקיבוץ עין חרוד

 

עמק יזרעאל מתחיל להוריק בימים אלו של תחילת אפריל ובשעת צהריים נדמה שהגשמים האחרונים ציחצחו את האוויר: הראות חדה עד למרחקים ונסיעה בין שדות חרושים ועצים מלבלבים, ומתחת לעננים הלבנבנים התלויים מעל, נדמית כמו נסיעה בתוך ציור.

אחרי הפנייה ימינה בצומת הסרגל, לכיוון דרום מזרח, מורגש פתאום העמק ביתר שאת. חולפים ליד ניר יפה ויזרעאל, ובצומת הטי עולים על כביש 71, עדיין בירידה דרום-מזרחה, לא פונים שמאלה או ימינה לכפר יחזקאל, לגדעונה או לגבע: רק בצומת הבא, צומת יששכר, פונים צפונה. זו הדרך לעין חרוד, שנחשב לקיבוץ הראשון בארץ ישראל, אף שהוקם כעשור לאחר ייסוד דגניה, המכונה "אם הקבוצות והקיבוצים".

והערב, חגיגה בעין חרוד: סדר פסח. מי שמכיר את ההיסטוריה של סדרי הפסח בקיבוצים, לילות סדר אלטרנטיביים שחידשו את תפישת החג בטקסט ומוסיקה מקוריים, יודע שזו חווייה מיוחדת במינה.

כרגיל, מאז נוסד עין חרוד ב-1921, ליוותה נגינה בפסנתר את הטקס, שבו גם שירה, מחול ומשחק. אבל לראשונה ב-70 השנים האחרונות, לאחר שהשתתפה בטקס שנה אחר שנה בלי להחמיץ אפילו אחת, לא ניגנה שם הפסנתרנית הקבועה, ילידת הקיבוץ, שגם הלחינה חלק ניכר מהמוסיקה, ועבדה מדי חג עם המקהלות, הרקדנים והזמרים הסולנים. בדירתה בירושלים - דירה צנועה שכולה אומרת מוסיקה, מפסנתר הכנף העמוס תווים ועד כלי נגינה עממיים מארבע כנפות תבל הנראים בכל עבר - מספרת דליה כהן ש"באו אלי העין-חרודים, ובמקום בקיבוץ, ציינו השנה כאן את החג. שוחחנו על הטקס המתקרב והמוסיקה שלו. היה מאוד שמח".

נגינה בפסנתר רחוקה להיות עניין של מה בכך. ובכל זאת, הגדרתה של דליה כהן כ"פסנתרנית ליל הסדר של עין חרוד" קצת גורעת מדמותה. פרופסור (אמריטוס) כהן היא חוקרת המוסיקה הגדולה בישראל היום, ושמה מוכר בכל בעולם. תקצר היריעה מלתאר את הישגיה: תשעה ספרים בנושאים שונים, בהם המקאמאת הערביים, חינוך מוסיקלי, אקוסטיקה, המוסיקה בתרבויות המזרח ובמערב וספרי תיאוריה ופרקטיקה - חלקם בשיתוף חוקרים נוספים (בראשם פרופ' רות כ"ץ); ויותר מ-70 מאמרים בכתבי עת מדעיים בינלאומיים בשלל שפות, ספרים ואנציקלופדיות (על אתנומוסיקולוגיה ומוסיקה בניתוח מחשבים, קוגניציה מוסיקלית ואסתטיקה, מוסיקת עמים וסיווג כלי הנגינה, חקר שירת הציפורים וטעמי המקרא, חקר המוח, המוסיקה ההודית העתיקה ויצירות יוהן סבסטיאן באך. זו רק ההתחלה. היא בעלת תואר שני בפיסיקה ומתמטיקה ובעלת תואר דוקטור במוסיקולוגיה.

כהן היא מורה ומחנכת. היא מרצה באוניברסיטה העברית ובאקדמיה למוסיקה בירושלים - בעבר כיהנה כראש האקדמיה - ולאורך השנים הנחתה עשרות דוקטורנטים. כך מותירה דליה כהן כבר חצי מאה חותם עז על הנוף המוסיקלי הישראלי, על כל תחומיו. המחלקה למוסיקה מזרחית, שאותה הקימה באקדמיה למוסיקה, מהדהדת באוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל בתחומי הביצוע, המחקר וההוראה.

מכל האוקייאנוס האינסופי של מחשבה והידע שלה על אודות מוסיקה, נמשכת עכשיו דליה כהן לדבר על המהות של האמנות הזאת; על טבעה של המוסיקה ועצם משמעותה. שיחה אתה משמעה הצפה של כל החושים, למשך שעות ארוכות ורבות, בלי הפסקה. "מהי מוסיקה? האם מהותה חברתית, אמנותית? יש לה אינסוף תפקידים, וגם הכנתי רשימה שלהם", היא אומרת, "אבל הגעתי למסקנה שהמוסיקה היא קודם כל ארגון. עובדה שיש הרבה מאוד סגנונות מוסיקליים, והם שונים זה מזה באופן מהותי. ובמה? בחוקי הארגון. ולא ארגון שרירותי לשמו, אלא כזה שמטרתו לעורר חווייה: ההמצאה הגדולה של הטבע - יש כאלה שיקראו לזה אלוהים - היא שאנחנו מסוגלים לחוות חוויה מעצם הארגון של דברים. הנה: ביום-יום אנחנו לא רוצים לבכות - אבל ממוסיקה כן. זאת החוויה מהארגון, היא זאת שקיימת מעל לכל. ומה לדעתך מארגנים במוסיקה?"

אולי קולות?

"בדיוק כך", אומרת כהן, שכחוקרת ומחנכת אמיתית מתמלאת אושר ממש, לכל אורך השיחה, מתשובה שמראה על ירידה לסוף דעתה: "במוסיקה מארגנים קולות וצלילים. בציור - צבעים וצורות. בספרות - מלים ורעיונות. במחול תנועות. אבל המוסיקה ייחודית, כי בניגוד אליה, המרכיבים של כל האמנויות האחרות קיימים בחיי היום-יום. הצבע האדום, למשל: יש הרי תופעות שקשורות לו מחוץ לאמנות הציור, כמו דם, או אדמה. ובמחול - התנועות מוכרות מעולם התופעות: רגל מורמת, או נפילה. ספרות היא הקרובה מכולן לחיי היום-יום בקרב האמנויות.

"לעומת זאת, במוסיקה אנחנו לא חווים מחוץ לה את מה שאנחנו מארגנים, כי הגובה המוגדר של צלילים לא נמצא בטבע - אולי רק בגילוי מאוד מסוים שלו, בחלק משירת הציפורים, ולעתים בדיבור האנושי; אבל כפי שהוא נשמע במוסיקה, מופק על ידי כלי נגינה, הוא לא קיים בחיי היום-יום, כי הוא מעשה ידי אדם.

"לכן המוסיקה היא פסגת הארגון בעולם. כל היופי שלה הוא עושר החוויות שנובעות ממנה על פי חוקי הארגון הבלעדיים לה - כפוף לתרבויות שונות, תקופות שונות וסגנונות שונים: כל סוגי החוויות, כל הסוגים!" היא מרימה את קולה בהתלהבות, "אבל הואיל וסגנון נקבע לפי חוקי הארגון שלו, מה איפוא הקשר בין הארגון לחוויות שהוא יוצר? האם החוקים נוצרו בגלל מוסכמות משתנות, באופן שרירותי, או אולי יש משהו אנושי פנימי שקבע אותם, משהו שמרגש מעצם טבעו, בלי קשר למוסכמות? אפילו מעל מוסכמות תרבותיות?"

קשה להאמין. כי אם לדוגמה אסע עכשיו לוויטנאם ואשמע שם מוסיקה, לא אבין דבר ולא תהיה לי שום חוויה ממנה - לפחות לא זו שהיא מבקשת להעביר לשומעים אותה בתרבותם.

"אהה! זו שאלת השאלות!" קורנת כהן, "השאלה הזאת העסיקה אותי מאז שהייתי ילדה".

למה פילגו את עין חרוד?

דליה כהן נולדה ב-1926 בעין חרוד לאביה משה כרמי (במלרע), במקור משה ינובסקי, ולאמה עבריה לבית וילקומיץ': "שניהם היו אנשי חינוך, גם אביה של אמי, שהיה מנהל בית הספר בראש פינה", מספרת אחותה של כהן, סמדר כרמי-גיברמן, מנצחת מקהלות, פסנתרנית ונגנית עוגב, מרצה ומדריכת טיולים מוסיקליים בעקבות מלחינים בחו"ל: "סבי מצד אבי היה שתלן כרמים ונוטע אקליפטוסים: שדרות האקליפטוסים לאורך כביש הסרגל היו של ינובסקי. אבי אהב כרמים, ולכן שינה את שם משפחתו לכרמי, וגם לילדיו קרא בשמות מתאימים: אשכול - אחינו הבכור; דליה - במלרע, כי במלעיל זהו שם של פרח, ודליה במלרע משמעו ענף של הגפן; ואני, סמדר - ניצת הפרח של הגפן. אחי ואחותי הנוספים - אנחנו חמישה - נקראים עופר ואיילה, וכך חיברו עלינו שיר בקיבוץ, 'בכרם עבריה/ אשכול, סמדר ודליה/ ומטיילים בין הכרמים/ עופר ואיילה'. רק אבי נשאר מחוץ לשיר".

עין חרוד, שחוגג עתה 90, היה קיבוץ אינטלקטואלי ומוסיקלי, ומשורותיו קמו כמה דמויות מפתח בתרבות היישוב היהודי, בהם הצייר חיים אתר, שהקים את משכן האמנויות בקיבוץ, הכוריאוגרפית והרקדנית רבקה שטורמן, והסופר נחום בנארי: "בשנות ה-20 אבי ניגן כינור ברביעיית העמק, בין היתר עם יהודה שרת, והם ניגנו קונצרטים אצלנו בבית", מספרת כרמי-גיברמן, "חיי המוסיקה של הקיבוץ סבבו סביבו. הוא נשלח מהקיבוץ ללמוד שלוש שנים בגרמניה מוסיקה, מדעים ואמנויות. דליה גדלה לתוך זה ולמדה תווים בעצמה, מהחוברות שאבא הביא מגרמניה".

"למדתי מוסיקה כמו שלומדים שפה", מסבירה דליה כהן. "אבי לימד מוסיקה ובמסיבות שבת הוא ניצח על מקהלה. גם בבית הספר היה למוסיקה ערך, ושמענו קונצרטים והרצאות בנושא. וגם כל הגדולים באו לקיבוץ: ברוניסלב הוברמן ישן אצלנו בבית ואני זוכרת שהייתי צריכה לפנות לו את החדר, ויאשה חפץ ניגן אצלנו, ואחר כך לאונרד ברנסטיין".

אביה של דליה שלח אותה למורה למוסיקה בגבע, שאליו היית הולכת ברגל ללמוד תיאוריה. "אני היחידה שנשארתי אצלו, למרות שהוא הפחיד אותי מאוד", היא מספרת. "הוא זה שהמליץ לאבי לשלוח אותי ללמוד בקונסרבטוריון. בפסנתר התחלתי לנגן מוקדם, ליוויתי מקהלות ושירה בציבור, ובאופן טבעי חשבתי על הרמוניות ואקורדים ועל מעבר סולמות. וכך גם התחלתי להיות מתבוננת, לא רק מבצעת".

"בשבילי דליה תמיד היתה כמו אחות גדולה", אומרת הסופרת יעל מדיני, "המשפחות שלנו מאוד קשורות כי אבותינו למדו באותה כיתה בתיכון. הם היו בני המחזור הראשון בגימנסיה הרצליה, ואבי כתב איך יום אחד בא חברו משה, בכיתה י' או י"א, והכריז שמעתה שם משפחתו כרמי ולא ינובסקי".

אביה של יעל מדיני הוא משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל ואחיו של המלחין יהודה שרת. יחד אתם במחזור למדו גם מי שהפכו לאישים מרכזיים בארץ כמו אליהו גולומב ודב הוז. "דליה היתה ילדת פלא", ממשיכה מדיני, "מחוננת במתמטיקה ובמוסיקה, ובעלת מחשבה מקורית מגיל צעיר. כבר אז היא היתה מאוד אנושית, חברה טובה, שהזולת בראש מעייניה".

איך נראה הקיבוץ אז?

"הקיבוץ היה מרשים מאוד. חדר אוכל עצום - זה היה לפני הפילוג לעין חרוד איחוד ומאוחד ב-1952. לקיבוץ היתה הילה, בגלל האנשים המפורסמים שהתיישבו שם: פסנתרניות, רקדנית, משוררים, סופרים, מחנכים, אנשי הגנה - היישוב היה הבסיס של וינגייט; החברים שם גם קלטו קבוצה גדולה של ילדי טהרן. בתי הילדים, הפעוטון, הנוי, מוסדות תרבות והמשכן לאמנות - אלה היו סימני ההיכר המובהקים של הקיבוץ. דליה מאוד קשורה לעין חרוד ומאוד נאמנה לקיבוץ, והיא רואה את ילדותה כתקופה מאוד יפה".

"ב-1952 חל הפילוג. הייתי בת 11 ופתאום נוצרו שני משקים. עלתה הבעיה מי ינגן בליל הסדר השני", מספרת סמדר כרמי-גיברמן. "באותה תקופה היו מריבות איומות בקיבוץ, עד גילויי אלימות. משפחות נפרדו. בחדר האוכל היה שביל רחב, והיו אפילו בני זוג שנפרדו בארוחה - הוא הלך ימינה לצד אלה שרצו לפרוש, היא שמאלה. דליה הכריזה שהיא בלתי מפלגתית ולא תוותר על החברות עם איש ולא תחלק את הלב; והואיל ואחותנו איילה עברה לבסוף למאוחד, דליה ניגנה בליל הסדר שם.

"שנה אחר כך, מישהו העלה את הרעיון שאני אמלא את החלל שנוצר, וכך, בגיל 12, התחלתי לנגן בלילות הסדר של עין חרוד איחוד. 'אתם יודעים למה פילגו את עין חרוד? כדי שגם דליה וגם סמדר תוכלנה לנגן בליל הסדר' - זאת הבדיחה שהסתובבה בקיבוצים. אחרי 20 שנה התחלפנו. ועכשיו, כשדליה לא באה לנגן, אולי זה סימן שיש צורך לאחד את עין חרוד מחדש".

סודות הארגון המוסיקלי

יותר מ-70 שנה אחרי ליל הסדר הראשון שלה כפסנתרנית, יושבת דליה כהן בכורסה בדירתה הירושלמית. עיניה נוצצות כשמשוחחים על מהות המוסיקה, וכולה מוכנה להוכיח את התיאוריה שלה בדבר סודות הארגון המוסיקלי והמרכיבים המלאכותיים - כמו סולמות ואקורדים, למשל - לעומת המרכיבים הטבעיים שלו, כמו גם מה הפרובלמטיקה של מוסיקה עממית וייטנאמית לאוזן מערבית. היא פותחת בשאלה: "המלה 'שולחן' למשל - היא לדעתך סמל מלאכותי ושרירותי, או טבעי?"

לדעתי מלאכותי.

"נכון מאוד!" היא קורנת, "כי עובדה שלאותו החפץ אפשר גם לקרוא 'טייבל'. אבל יד מונפת ב-90 מעלות, כשכף היד קדימה? זה כבר סמל שיש בו משהו אוניברסלי - עצור! בשבילי רעיון הסמל הוא מאוד חשוב. ועכשיו יותר ויותר אכפת לי מהם ההיבטים של המוסיקה שגם קיימים בחיי היום-יום, שהם לא סמלים מלאכותיים שהומצאו, כמו המלה 'שולחן'. בניגוד למלים, הבנתי שהקשר בין עקרונות חוקי המוסיקה לסוגי החוויות הוא אוניברסלי - ומזה אני כל כך מתרגשת".

איזה קשר למשל?

"למשל קפיצה לעומת צעד", מצביעה כהן על שתי תופעות מוסיקליות: מעבר מצליל אחד לסמוך אליו ("צעד"), לעומת מעבר לצליל מרוחק יותר, גבוה או נמוך, במרווח גדול יותר שמכונה "קפיצה". זוהי לכאורה תנועת צלילים מלודית מופשטת לגמרי, בלי כל מובן שמחוץ לחוקי המוסיקה: "אבל כשבוחנים זאת לעומק, מסתבר שמדובר בשינוי פתאומי לעומת הדרגתיות, ואלו עקרונות המוכרים מחיי היום-יום", מסבירה כהן את התיאוריה פורצת הדרך שלה, "לכן אין זה שרירותי או מלאכותי. במוח, שינוי פתאומי יוצר פולסים חשמליים בדרגה מסוימת, ועל הדרגתיות הוא מגיב אחרת, בכל פרמטר: זה דבר אוניברסלי, ונכון למוסיקה בכל התרבויות".

אם כך, למה איני מבין ומרגיש את המוסיקה הווייטנאמית למרות זאת?

"זו השאלה הקריטית. זה מה שתמיד שאלתי את עצמי: כשאנחנו שומעים מוסיקה שמעוררת בנו עצב, למשל, האם היא מעוררת את הרגש הזה רק כי זו מוסכמה אסתטית שנטועה בזמן ומקום מסוימים, או שגם אדם שחי מנותק באי בודד, בלי לדעת מה הכוונה הרגשית של המוסיקה, ירגיש כך כשישמע אותה?

"התחלתי לבדוק עוד פרמטרים במוסיקה בעלי זיקה לחיי היום-יום כדי לברר מה התשובה. למשל, נדירות של תופעה מול ריבוי. לנדירות אצל באך אני קוראת 'מלכת הלילה': אתה יודע למה? לא בגלל האופרה של מוצרט 'חליל הקסם' שבה יש דמות כזאת, אלא על שם הקקטוס 'מלכת הלילה' שפורח פעם בשנה. באך משתמש במלכות לילה, למשל בפוגה בדו מינור מ'הפסנתר המושווה', וכשמופיעה אחת כזאת זה מרגש - כי כך המוח מפרש הופעה של משהו נדיר. וכשאומרים שזה מרגש כי כך הוחלט מבחינה סגנונית, ולכן זה שרירותי ומלאכותי, הדם פשוט עולה לי לראש!" היא מנופפת בידיה בכעס, "לא, זה מרגש כי זה טבעי!"

לפי דברייך, הייתי אם כן אמור ליהנות דווקא מהמוסיקה הווייטנאמית, כי היא פועלת על פי אותם עקרונות אוניברסליים ואני כמו האדם על אי בודד שלא מכיר אותם ובכל זאת נתון להשפעתם. אז למה זה לא קורה?

"אהה! הנה השאלה! וגם השאלה ההפוכה תקפה: איך אדם מתרבות אחרת נשאר לגמרי אדיש - או אפילו פורץ בצחוק, וזה קרה בשיעור שלי - לשמע קרוצ'יפיקסוס מהמיסה של באך, היצירה הכי עצובה אי פעם? והתשובה טמונה בסכימות המוסיקליות, שמהן טבעיות ומהן נלמדות. במוסיקה אנחנו זקוקים לסכימות, כי הן מה שמקשר בין אירועים ולכן מעורר ציפיות. למשל סולם, או אקורד, או משפטים הרמוניים - אלה סכימות. ואלה סכימות נלמדות. אותן אין בטבע, הן מעשה ידי אדם.

"כל מוסיקה מושתתת על הסכימות האלה: על מאגר צלילים, מאגר מרווחים, ובכל תרבות יש מאגרים אחרים. תאר לך שהיו לכל תרבות מאגרים משלה של צבעים, מאגרים של צורות שאין בתרבויות אחרות! זה בלתי אפשרי, בלתי נתפש; והנה, במוסיקה הדבר קיים - וזה הלוא פלא! ולמה זה אפשרי? כי הצלילים הם מעשה ידי אדם.

"ואשר לסכימות: אלה הטבעיות - כמו שינוי פתאומי, או אי-תיאום, או נדירות - חוצות גבולות תרבות. בחיים של כל אחד מאתנו קיים תחום נורמטיבי, המידה שהיא לא יותר מדי ולא פחות מדי, וכך גם במוסיקה: המהירות, העוצמה, השינוי או החוסר שינוי, הקיים וההיעדר. וכל חריגה יוצרת התרגשות. עצם החריגה מהתחום הנורמטיבי מעוררת רגשות. אין תרבות שבה קפיצה גדולה תיחשב לרוגע, למשל. לכך כל האנשים מגיבים באותה צורה; אבל במה התרבויות נבדלות? בסכימות הנלמדות, כמו הסולמות וההרמוניה. המוח מאמץ את הסכימות האלה באופן לא מודע, והן מתגבשות בקרבנו מאז האזנו למוסיקה בילדות.

"המוח עושה דברים לבד. הוא מפענח מאילו סכימות הדברים נגזרים ומשווה אותם למוכר לו. המוח חכם יותר מאתנו. ההרמוניה למשל, תופעה שיש רק במערב - המוח מטמיע אותה באופן לא מודע, וכל החוקרים חושבים שמדובר במשהו שרירותי. מי שלא נטמעה בו ההרמוניה מילדות, לא יגיב להרמוניה. הרמוניה לא נקלטת באופן מיידי אצל סטודנטים ערבים, כמו שהרבע טון לא נקלט אצל היהודים. מאזין ערבי למוסיקה ערבית מתרגש מה'טרב', מהרגשנות שבה, ואתה נשאר אדיש. אתה, לעומת זאת, מתעלף בקרוצ'יפיקסוס, ומישהו אחר צוחק. זאת התשובה לשאלה שלך: הסיבה לאי-קבלה של התרבות של האחר היא אי ידיעת הסכימות הנלמדות שלה".

בין מזרח למערב

לאורך השיחות עם דליה כהן שבים ונאמרים מפיה שני משפטים: "זה לא פשוט בכלל", ו"אני לא רוצה להיכנס לזה" - עדות חוזרת ונשנית לעובדה שהדיון הוא רק קצה-קצהו של הידע והמחשבה האצורים ומתחוללים במוח הענק שלה; ומשפט שגם עליו היא חוזרת, למרות שאינה דתייה: "מה רבו מעשיך ה'", שמעיד על ההשתאות שלה נוכח העושר האנושי.

ההתלהבות שלה מרקיעה שחקים, והניתוחים והתובנות גועשים מתוכה באשד מסחרר שקושר בין תחומי הדעת האנושיים: לשון, פסיכולוגיה ופילוסופיה, מתמטיקה, ארכיטקטורה ותיאולוגיה - ואלה לא היחידים. "השיגעון שלי הוא להסביר. אני אוהבת ללמד, וחשוב לי לדעת ולהבין", אומרת כהן, "למרות שעקרון אי הוודאות אומר שלעולם לא נוכל לדעת במדויק, גם אילו היו לנו את כל הנתונים בעולם. כי ככל שאתה רוצה לדעת יותר מה המצב, אתה מתערב בעצמך במצב עצמו ומשפיע עליו".

למה הכוונה?

"השאלה 'אתה אוהב אותי?', לדוגמה: עצם השאלה, שמבקשת לדעת, יכולה לשנות את הרגשות ולהשפיע עליהם - לפגוע בהם, אולי להעצים אותם - כי מטבעה של האהבה שהיא משקיעה את האדם בתוכה, והשאלה אודותיה היא הוצאת האדם משם".

כדי להעמיק ולהבין את סודות המוסיקה המערבית פנתה כהן אל תרבויות המזרח. מסעותיה למזרח הרחוק וההיכרות האינטימית שיצרה עם המוסיקות מתרבויות אלה הרחיבו עוד יותר את הבנתה, והובילו לאחד הספרים השאפתניים ביותר בתחום חקר המוסיקה: "מזרח ומערב במוסיקה" (הוצאת מאגנס, 1986): "עשרת הדיברות - האם הם באמת ניתנו רק לנו, או הן ביטוי למשהו אוניברסלי? צריך להתוודע גם לאלוהים אחרים כדי להבין את עצמנו, ואם יש סתירה אינני נבהלת ממנה", מסבירה כהן את פנייתה למזרח. "צריך להכיר בסתירות, אחרת התוצאה היא פנאטיות. ואם רוצים להבין את באך, באך כשלעצמו לא מספיק בשביל זה: צריך לראות גם במה הוא שונה ממוצרט. נסעתי בלי סוף בעולם, ושמעתי מוסיקה בכל מקום, ובגלל הדרכון הבריטי שהיה לי בזכות בעלי (פרופ' סולי כהן שמת ב-1984, ראש המחלקה לפיסיקה באוניברסיטה, "איש רנסאנס שהיה גם פסנתרן", מעידה עליו סמדר כרמי-גיברמן, אחותה) הלכתי למקומות שמעטים הגיעו אליהם.

"המוסיקה המערבית שואפת להתנתק מהמציאות", היא מסבירה כמה מההבדלים בין שני העולמות, "היא שרשרת של רגעי הווה, כל שנייה בה חשובה, כל המורכבות שלה נפרשת ברגע. השינוי הסגנוני לפי תקופות, למשל, הוא בלעדי ואידיאלי למערב. בהודו דור אחד יכול להימשך אלף שנה כי אין צורך לשנות סגנון - והוא משתנה בתהליך ארוך של אקולטורציה, במפגש עם סגנון אחר. עצם המסגרת של תקופה היסטורית במוסיקה זועק כל-כולו מערב. במוסיקה המערבית חשוב שתהיה תחושת התקדמות ומטרה, יש מבני-על ותכנון לטווח ארוך. זה האידיאל, וזה בתת-מודע. עקרון ההפרדה הוא השולט. זה האתוס של המערב.

"במזרח, לעומת זאת, יש כל כך הרבה מינים של מרווחים, של סולמות ושל משקלים, שאין זה מאפשר מבני על, ומבנים כאלה לא רצויים כלל; וגם ההפרדה בין האמנות לבין החיים אינה רצויה. אצלנו במערב השאיפה היא שהמוסיקה תהיה כמו יהלום, מנותקת מהסביבה, בעלת יישות משל עצמה; ולעומת זאת בהודו, למשל, הצבעים, רוחות שמיים, שעת היום - אלה קשורים לתיאוריה המוסיקלית".

שלושה ערכים

מעבר לרחוב רמב"ם, הקרוב לביתה של דליה כהן, התגוררה עד מותה המשוררת זלדה. בין השתיים התפתחה חברות קרובה: "היינו חברות בלב ובנפש. היא היתה דתייה, ואני כלל לא", מספרת כהן. "היא גרה מעבר לכביש ולא יצאה מהבית, רק אם הייתי באה אליה במכונית ולוקחת אותה. היינו נוסעות למשל לבית לחם. אבל בדמיון שלה היא יכלה להיות בכל המקומות בעולם".

"דליה אהבה מאוד את זלדה והלחינה שירים שלה, כמו 'לכל איש יש שם' ו'שלומך קשור לשלומי', והמשותף להן היה הכבוד וההערכה והיחס אל החלש", אומרת סמדר כרמי-גיברמן. "בני אומר שדליה נראית כמו אשה מקראית", אומרת יעל מדיני, "ולי היא אמרה פעם, 'אני רוצה להיות כמו עץ ששורשיו עמוק באדמה ונופו נע ברוח לכל רוחות העולם'. כמעט כל שיחה אתה בשנים האחרונות נפתחת באבחנה שלה, שלכל אחד יש נקודת מבט משלו, וכל אחד מבין את העולם באמצעות החושים שלו, וכמה קשה לבני אדם להבין זה את זה כי אין להם הסגולה ההכרחית הזאת, להבין את הזולת".

"יש לי שלושה ערכים בחיים", מעידה כהן: "הראשון הוא אהבה, והזולת: הקשר האנושי הוא ערך עליון. השני: ההבנה הטהורה. אמנם אומרים 'מרבה דעת מרבה מכאוב', ולמרות זאת, עצם ההבנה, אפילו שהיא מובילה לסבל, ואפילו שהיא מגלה סתירות - היא ערך. ההיפך מההבנה היא הפנאטיות, הציות למה שסמכות אומרת".

והשלישי?

"האמנות. המוסיקה. זו הפסגה, זו הרוחניות. היא ערך כשלעצמה, בלי קשר לשימוש שעושים בה". *

דליה כהן. האמנות כערך

זלדה, 1970. נסיעות משותפות