מכתב למגיבים על ספרה של מיכל זמורה כהן - 2007

29.12.2007

לכב' המתכתבים המגיבים על ספרה של מיכל זמורה כהן

שלום רב!

גל ההתכתבויות העלה נושאים רבים מעניינים הקשורים להיבטים שונים של המוסיקה. כאן ברצוני להגיב על נושא אחד, בתור "חי הנושא את עצמו" בלא כל קשר לנושא הראשי. הנושא שאליו אתייחס, שצף ועלה ברוב התגובות, הוא ה"מלאכותיות" שבמלאכת המוסיקה. הכותבים מדגישים את עוצמתה של המלאכותיות מבלי להזכיר את ההיבט המנוגד, של אוניברסליות "טבעית", הנובעת מאילוצים פסיכואקוסטיים קוגניטיביים ועוד. התחום של נושא זה נראה לי כשותף חשוב ביותר לתחומים האחרים העוזרים לנו בהבנת התופעה המורכבת "מוסיקה", המופיעה בתרבויות שונות ובתקופות שונות במגוון עצום של סגנונות ואידאלים אסתטיים שונים.

לא אתייחס כאן להשפעת המאזין האינדיווידואלי ומצבו על עיצוב חוויותיו את המוסיקה. נושא זה מעניין כשלעצמו אך אין בו כדי לשנות את התמונה הכללית.

ונתחיל בגילויה של ה"מלאכותית", שבאה לידי ביטוי בשלוש קטיגוריות של התגלמות:

עצם התופעה של קבלת חוויות אמנותיות (שלא נפרט כאן את הסוגים שלהן) מתוך חוקי ארגון, מעשי ידי אדם, לעומת החוויות ה"ממשיות" שהן לעתים מכאיבות מאד ובמוסיקה הן תמיד מרוממות. יתרה מכך, במסגרות סגנוניות שונות (של תרבות, תקופה, תרבות, מלחין, פונקציה ועוד) נמצא העדפה לסוגים שונים של חוויות בהתאם לאידאל האסתטי המשתנה (ולא ניגע כאן בגורמים התורמים לעיצוב האידאל).

  1. יצירת "חומר הגלם" שאותו מארגנים והוא, בניגוד לאמנויות אחרות, מעשי ידי אדם שאינו מוכר לנו מחוץ למוסיקה. הדבר בולט בעיקר לגבי מאגר המרכיבים הנגזרים מפרמטר הגובה – מרווחים וסולמות, שהוא שונה בין התרבויות, בעוד שבאמנויות אחרות המאגרים (של צבעים וצורות בציור, של תנועות גוף בריקוד, ושל מילים ורעיונות בספרות) מוכרים לנו ובעלי משמעות גם מחוץ לתחום האמנות.
  2. חוקי חיבור שהם בעלי משמעות מתמטית על הנייר אבל לא בשמיעתנו. דוגמאות לכך מוכרות במערב, בתקופות שונות אך בדרך כלל הן מופיעות יחד עם חוקיות בעלת משמעות (שאותה נזכיר בהמשך הדברים) ועדיין דרושים ניסויים כדי להוכיח את מידת המלאכותיות. דוגמה קיצונית למלאכותיות נמצא ביצירה של בולז. ניתוח של היצירה, הגובל בניתוח מתמטי, מצביע על ארגון מורכב ביותר אבל התוצאה בשמיעה – תחושה של רנדומליות כמעט מוחלטת. לזכותו של בולז יאמר שהוא ערך פסק זמן ביצירתו ותהה על חוקיות באופן ההאזנה שלנו.

ולהלן דוגמה לטענה הנפוצה (השגויה לדעתי) של אלה המאמינים רק במלאכותיות ובמוסכמות: אני בסין שומע מוסיקה סינית שמרגשת מאד את הסינים בעוד שאני נשאר אדיש (התשובה – בהמשך).

ומה טבעי בחוקי מוסיקה?

קודם כל אציין (ואני מתנצלת בפני אלה המכירים את החומר הנדון) שאפשר להבחין בין סכמות (עקרונות של חוקי ארגון) "נלמדות" שהן תלויות תרבות ואינן מוכרות מחוץ לתחום המוסיקה (כגון סולמות, משקלים), לבין סכמות "טבעיות" שהן מוכרות לנו גם מחוץ לתחום האמנות ובעלות משמעות לגבי סוגי החוויות שלנו: עקומות השתנות של פרמטרים שונים; תחומי התרחשות תוך התייחסות לתחומים נורמטיביים; חריגה מן הצפוי; מידת המוגדרות; מבחר אופרציות; נדירות ועוד. ההוכחות למשמעותם במוסיקה התקבלו משיקולים תיאורטיים וניסויים רבים בתחום של מוסיקה וקוגניציה (גם בארצנו. אך קולם כמעט ולא נשמע ברב השיח הנדון מחוץ להערותיו של דר' נפתלי וגנר על סכמות טבעיות שלא זכו לתגובה). דוגמה פשוטה ביותר: כל שינוי פתאומי בפרמטר כל שהוא מעורר ריגוש. דוגמה יותר מורכבת: חוקי קונטרפונקט-פלסטרינה שאמורים להשרות שלווה (כדברי המלחין) ניתנים לניסוח מדויק באמצעות חוקיות טבעית של שלווה לעומת ריגוש. ומחקר במשמעות קולות הציפורים הראה שאותם עקרונות מבדילים גם בין קולות המושמעים בעת קרב לבין קולות המושמעים במצב של שלווה. ונזכיר עוד, כדוגמה, שבחוקי ק.פ. שלטת העקומה הקמורה לעומת מוסיקות אחרות הנחשבות כמרגשות, למשל בתקופה הרומנטית, שבהן נמצא ביטויים רבים לעקומה קעורה.

זאת ועוד, גם הסכמות הנלמדות, כולל חומר הגלם, אינן לגמרי שרירותיות. מחקרים תיאורטיים שנעשו לאחרונה (וביניהם גם משל פרופ' איתן אגמון) הראו שהמערכת המערבית של חלוקת האוקטווה ל-12 ול-7 ממלאת תנאי קוהרנטיות מיוחדים המאפשרים לממש את האידאל האסתטי הכללי של המוסיקה המערבית: מבנה-על כיווני עם מורכבות רבה (לא קיים מחוץ למערב). ואין זה מקרה שההרמוניה התפתחה רק במערב. הבחירה (הבלתי מודעת!) של מערכת זו היא אפוא אינה מקרית. השוואות למערכות אחרות מראות שהן אינן עומדות בתנאי הקוהרנטיות. יתרה מכך, אפשר לבחון את משמעות הסכמות הנלמדות מבחינת הסכמות הטבעיות ולהסביר את השוני שבין ההרמוניה האופיינית לבאך לבין זו האופיינית למוצרט כשהשניים כה שונים באידאל האסתטי שלהם (עניין זה דורש עוד מחקרים נוספים).

ובאשר לטענה הנ"ל של אלה המאמינים רק במלאכותיות נציין שמחקרים שנעשו לאחרונה מעידים על כך שכל האזנה למוסיקה נעשית תוך התייחסות לסכמות שהתגבשו במוחנו (גם בלא מודע). לכן במוחו של ערבי שלא האזין למוסיקה מערבית לא תמצאנה סכמות ההרמוניה ויתכן שהוא ישאר אדיש למשמע יצירה מוסיקלית המושתתת בעיקר על ההרמוניה. וכן, מערבי שאין במוחו סכמות המקאמאת ישאר אדיש למשמע התרחשות מוסיקלית שהיא בעלת משמעות רבה לערבי. עניין זה מסביר את ההבדל בתגובות של בני תרבויות שונות אבל אין הוא סותר את החוקיות האוניברסלית שכן עקרונות של חוקי ריגוש עשויים להתממש בסכמות נלמדות שונות. ובדיקה של עקרונות אלה במסורות השונות מראה שאין ביניהם הבדל! וזוהי התשובה לבעלי הטענה הנ"ל: השוני בתגובה של בני תרבויות שונות נובע מהשוני בסכמות הנלמדות ולא בטבעיות.

עם אובדן הסכמות הטונליות במערב גבר הצורך בסכמות טבעיות מורכבות (ודובר על כך במפורש).

לא אוסיף יותר ואסכם רק שהכרת הסכמות הטבעיות מאפשרת גם השוואות מעניינות לאמנויות אחרות והעמקת ההבנה של חוקי הסגנונות השונים שלהן. בעוד שהתעלמות מקיומה של חוקיות טבעית משמעותית במוסיקה, אפילו לגבי סכמות נלמדות ועל אחת כמה וכמה לגבי הסכמות הטבעיות, מצמצמת במידה רבה את הבנת האידאל האסתטי והקשר לחוקי המוסיקה. יתרה מכך, יתכן שמן הראוי לבחון גם גילויים של מלאכותיות מבחינת חוקיות אוניברסלית באופני קליטתנו.

בברכה

דליה כהן