"שלום, זו דליה מדברת" - ברגע שאני שומע את המשפט הזה בטלפון

יש פעולה אחת שעלי לעשות: לגרור כסא מאיזשהו מקום, ולהתיישב;

כי שיחה עם דליה כהן לא תארך פחות משעה-שעה וחצי.

אבל זו שעה שחולפת ביעף, שרוצים ממנה עוד.

לא שיחה שכבר מעוררת עצבנות וחרדה מהזמן שמתבזבז:

לא - זו שעה שבשבילי היא תמיד עונג אינטלקטואלי,

אתגר למחשבה, שיפור ברמת הביטוי;

ותמיד תובנות חדשות, רעיונות עליהם לא חשבתי קודם.

וגם קצת ביטול עצמי על אפסיות הידע שלי ,

וכמה עוד יש לי ללמוד בחיים האלה.

וגם קצת קנאה - בדליה, שהיא חסרת פשרות בהתכוונות אל המקומות העמוקים ביותר, וברצינות בהתייחסותה לכול.

"אני לא רוצה להכנס לזה": משפט שחוזר על עצמו ומעיד שהשיחה,

שלפי הסטנדרטים שלי היא מעמיקה מאין כמוה,

אינה אלא טיול על קצה קרחון מבחינתה של דליה.

הוא מתסכל, אבל מעורר סקרנות:

להבין את עומקם של הדברים, ולנסות, כמוה, לקשור בין תופעות שונות.

והכי חשוב: תמיד צוחקים לאורך השיחה הזאת.

ואם יש הומור, ובשפע שכזה - האם נחוץ עוד דבר מה בחיים?

כן. בריאות. אז הבריאי במהרה, יומולדת שמח,

ואני מרים כוסית לעוד שיחות שעה-שעה וחצי רבות כאלה.

נעם בן זאב